<h1>ראב"ן שו"ת סימן ז'</h1>
<h2>דף ב.</h2>
בני אדם המטאטאין ומכבדין את חדריהן ואת עליותיהן בי"ב או בי"ג בניסן ועם כיבודן בודקין אותן מחמץ ומשמרין שלא להכניס שם שוב חמץ, אעפ"כ צריכין לבודקן אור י"ד בשעה שבודקין במקום אשר טילטלו שם חמץ עד עתה. וראייה מצאתי בראש פסחים ירושלמי [פ"א ה"א] ר' מני בעי חצירות שבירושלים שאופין שם חלות תודה ורקיקי נזיר מהו שיהו צריכין בדיקה, ומשיב בלא כך אינן בדוקות מן הנותר כלומר והלא בכל יום כשאוכלין שם חלות תודה ורקיקי נזיר בודקין מה שנותר ושורפין אותו כדכתיב [שמות כ"ט] ושרפת את הנותר באש וכיון שנבדק ונשרף מה צורך לבדיקה זו, ומשיב ייבא כהדא תנא ר' זכריה חתניה דר' לוי נידה חופפת וסורקת כהנת אינה חופפת וסורקת נידה כהנת חופפת וסורקת שלא לחלוק בין נידה לנידה, והכא נמי שלא לחלוק בין ביעור לביעור. לפיכך אור לארבעה עשר שהוא זמן בדיקה חל חובת ביעור לבדוק ולשאינו בדוק. ובודק הכל, ויניחנו בצינעה שלא יהא צריך בדיקה אחריו, מפרש בירושלמי [שם ה"ג] כיצד הוא עושה כופה עליו כלי כפה עליו ולא מצא אני אומר יד נטלתו ואין צריך בדיקה לא כפה ולא מצא צריך לבדוק אחריו.
<h2>דף כא.</h2>
מצאתי בברייתא זו בירושלמי [פ"ב ה"ב] תני ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לגוי או יתננו לו במתנה וחוזר ולוקחו ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה ואומר ישראל לגוי עד שאתה לוקח חמץ במנה קח לך במאתים עד שאתה לוקח מן הגוי קח לך מישראל שמא אצטרך ואקח ממך לאחר הפסח. ומפקיר חמיצו לפני איסורו ר' יוחנן אוסרו לזכות בו אחר הפסח משום הערמה. ומה שנוהגין לשרוף מצה של עירוב בערב פסח או לבער, מצאתי סמך בירושלמי [שם ה"ד] מצה הישינה תפלגתה דבית שמאי ובית הילל אמר ר' יהודה דברי הכל הוא מכיון שלא עשאה לשם פסח דבר ברי הוא שלא דקדק בה.
<h2>דף כח.</h2>
חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. ומקשי בירושלמי [פ"ב ה"ב] הא באכילה אסור בתמיה תפתר מתניתין במקום שלא נהגו לאכול פת גוים, אבל במקום שנהגו לאכול אפילו באכילה מותר. מכאן סמכו לאכול חמץ של גוים שמשלחין במוצאי הפסח.
<h2>דף מה:</h2>
מה שנוהגים לגרר הכתלים שהגיע בהן בצק לפני הפסח וגם לרחוץ הכסאות, מצאתי סמך בירושלמי [פ"ב ה"ב] רב אמר הטח ביתו בצק צריך לבער. והא דאמר ר' שמעון בן אלעזר כופת שאור שיחדה לישיבה בטילה, מוקי לה בכופת מאוס שטח פניו בטיט.
